בשבוע האחרון התחלתי לעבוד על רשימת ה - 40 סרטים הטובים ביותר שראיתי. לא בשביל סיבה מיוחדת, אלא יותר בשבילי, בשביל שאני אדע מהם הסרטים שלי. אתמול החלטתי לפרסם את הרשימה בבלוג בחלקים, ולכתוב כמה מילים על כל סרט. זו לא רשימה מרשימה במיוחד, אבל אתם כן תמצאו כאן קובריק, ברגמן, קורוסאווה ופליני, אבל גם תמצאו כאן ווס אנדרסון, פינצ'ר ואפילו זמקיס. זו לא רשימת הסרטים שהכי השפיעו על הקולנוע וזו לא שום רשימה רשמית, אבל זו הרשימה שלי, של הסרטים שלי. זו הרשימה הכי אישית שיש, עם הטקסטים האישיים ביותר. אז בואו נתחיל עם החלק הראשון. 

40. 

פארגו \ Fargo 

סרטם של ג'ואל ואיתן כהן  

לפני כשנתיים החלטתי יום אחד כי האחים כהן הם הבמאים הטובים שחיים. ראיתי כמעט כל סרט שלהם בפחות משבועיים ואז הגעתי ל"פארגו". אני זוכר כי בסצינת הפתיחה בה ג'רי נפגש עם קארל וחברו המאיים. שם גיליתי כי ההסדר ביניהם הוא שקארל וחברו יחטפו את אשתו של ג'רי. ואז הגיעה סצינת החטיפה. ואחר-כך הסצינה בה עומד ג'רי ליד הטלפון וחושב איך לספר לאביה של אשתו החטופה איך היא נחטפה. ואז הגיעה הסצינה בה חברו של קארל יורה בשוטר בפניו האדישות. "פארגו" מלא בסצינות שנחקקות בזיכרון, סצינות עליהם סיפרתי בהתלהבות לחברים. 

אני מעולם לא הבנתי באמת למה אני מאוהב בסרט הקטן הזה, שמרגיש כמו קולנוע עצמאי וכמו סרט בכורה של במאי מבטיח. אותן סצינות שבונים האחים למארג הכולל והמהנה שהוא "פארגו" הן בלתי נשכחות ומדהימות בעשייתן הקולנועית. 

39. 

שמש נצחית בראש צלול \ Eternal Sunshine of the Spotless Mind 

סרטו של מישל גונדרי 

"כשאתה על ערש דווי, אתה רק תזכור את האהבות שלך." 

אלו המילים שאמרה לי סבתי לפני מספר שנים. חשבתי על המשפט הזה רבות. כתבתי אותו במחברות ועל המחשב, רק בשביל לא לשכוח אותו. האמנתי בכל ליבי כי האהבה היא באמת הזכרון הכי חזק. ואז חוויתי את זה על בשרי, את האהבה הזו, והבנתי כי סבתי באמת צדקה. ואז הגיעו צ'ארלי קאופמן ומישל גונדרי ופוררו את האמונה הזו. בסרטם המופתי הזה הם מספרים סיפור אהבה פשוט, שכמו תמיד אצל קאופמן, מסתבך ברעיונות מבריקים. הפעם, זה מכון שמציע שירות למחיקת זכרונות. ושני נאהבים, אנשים שמאהבים זה בזה במעין אהבה ממבט ראשון, מחליטים למחוק האחד את רעהו מין הזכרון. האישה עושה זאת ללא בעיה, אבל הגבר, ג'ים קרי בתפקידו הבוגר והטוב ביותר, מחליט להתנגד לתהליך באמצע, ועובר דרך נבכי זכרונות האהבה שלו, ומתאהב בשנית באותה אישה שרצה למחוק מזכרונו. זה סיפור פשוט וקטן, אך נהדר ונוגע ללב. ג'ואל בריש, גיבורנו, הוא גיבור טרגי ומיוחד, אותו בונים במופתיות קאופמן וגונדרי. ותמיד אני אזכור את סצינת המיטה על הקרח. ואת הסצינה בה ג'ואל וקלמנטיין שוכבים על הקרח ומתאהבים. ועוד ועוד סצינות המרכיבות את הסרט המצוין הזה.  

38. 

מלך הקומדיה \ The King of Comedy 

סרטו של מרטין סקורסזה 

רופרט פאמקין, גיבור הסרט, הוא אדם תמים בעל חלומות גדולים. הוא רוצה להיות קומיקאי. הוא מעריץ ללא חת את ג'רי לאנגפורד, קומיקאי מצליח בעל תכנית משלו ומיליוני מעריצים. רופרט בטוח כי ג'רי הזמין אותו לפגישה, והוא בטוח כי הם חברים קרובים עכשיו. הוא הולך למשרדו ומביא לשם קלטת טייפ שלו בה מוקלטים קטעים קומיים שלו. למרות שכולם תולים שלטים ענקיים מול פניו שהם עובדים עליו ושאין סיכוי שהוא באמת יצליח כקומיקאי, הוא ממשיך להאמין. אפשר לראות את זה בפניו התמימות והשמחות בהתנהגותו. כשג'רי מבהיר לו שאין לו סיכוי, אנו רואים את השינוי הקטן הזה בפניו. את השינוי הזה בין התמימות החלומית לבין ההבנה הקשה שאיו סיכוי. וזו עבודה מבריקה של שחקן גדול. רוברט דה נירו עושה את אחד מתפקידיו היותר טובים ב"מלך הקומדיה", מעין סרט שוליים של מרטין סקורסזה שהרוב לא מכיר. אני נתקלתי בו במקרה לפני חצי שנה. אני מודה למי-שלא-יהיה שם למעלה על אותו יום, כי "מלך הקומדיה" הוא סרט נהדר. הוא לא מפסגות הקולנוע, אבל דווקא משהו באווירה הקטנה הזו, בסיפור הפשוט הזה על תקווה גדולה, קנה אותי. 

37. 

אי.טי \ E.T: The Extra-Terrestrial 

סרטו של סטיבן שפילברג  

לפני שנה במגמת קולנוע בתיכון [זו לא הפעם האחרונה בה אני ידבר על המגמה] נבקשתי לכתוב על הסרט שהשפיע עליי הכי הרבה. כתבתי "אי.טי". כשהמורה שאלה אותי למה, עניתי כי הקשר הזה שנקרם בין החייזר לבין אליוט הוא הדוגמה הכי טהורה שיש לחברות בכל הנסיבות, כנגד כל הסיכויים. סיפרתי כי בגלל הסרט הזה הבנתי שאני מאוהב בקולנוע, ובגלל הסרט הזה התחלתי להתעניין במי עומד מאחורי המצלמה ועושה את הסרט. התחלתי להתעניין בתסריטאות ובצילום והתחלתי לשים לב לקרדיטים בסוף או בתחילת הסרט. בזכות היצירה הקסומה והמבריקה שהיא "אי.טי" גיליתי מי זה שפילברג ומה זה קולנוע. ההתאהבות הזו לעולם לא תתערער, גם לו בצפייה המאתיים [וכבר עברו כמה עשרות פעמים]. שפילברג והתסריטאית מליסה מטיסון משכילים לבנות סיפור חברות ואהבה פשוט ומופלא, שכל הדרכים מובילות אותו לסופו הטראגי. כל דמעה שירדה בלחיי בכל צפייה באותן סצינות בהן אליוט היה על סף המוות והכל בשביל חברו, הן ההכוחה לכך ש"אי.טי" הוא קולנוע גדול ונהדר.   

36. 

2001: אודיסאה בחלל \ 2001: A Space Odyssey 

סרטו של סטנלי קובריק 

כמה מילים כבר נאמרו על סרט המדע-בדיוני של הגאון קובריק. נאמר עליו שהוא יומרני ומשעממם, חלק אמרו שהוא יצירת מופת שלא ניתנת לערעור וחלקים, ביניהם אני, עדיין מנסים להבין איפה הם עומדים. זה לא סרט שקל לעמוד בו. הוא מתחיל באקספוזיציה של רבע שעה על קופים, וממשיך במסע מרהיב אל תוך החלל, וכל זה בשנות השישים. העבודה המבריקה של קובריק בחיבור קול לתמונה, המוזיקה המתשלבת בקול תרועה מרהיב אל הסצינות הקולנועית מהמופלאות שנראו בקולנוע. החלל הקסום והדמויות, עיצוב החלליות והאל 9000, כולם עובדים יחדיו כמו מכונה ענקית, והכל בשליטתו של הגדול מכולם, סטנלי קובריק, שמביים את יצירת המופת המד"בית הראשונה. 

יום אחד, לפני חצי שנה לכל הפחות, הבית שלי היה ריק לגמרי מנפש חיה. החלטתי לצפות בפעם השנייה בפלא הקולנועי של קובריק, הפעם עם הספק של ארתור סי. קלארק לצידי. במשך חמש וחצי שעות ארוכות קראתי את הספר וראיתי את הסרט יחדיו, הכל במטרה לנסות ולהבין את היצירה היומרנית, הגדולה, המרטיטה, המעצבנת, המתישה והחזקה הזו. גם אחרי זה אני לא אתיימר להגיד שהבנתי, אבל ההאהבה שלי לקולנוע של קובריק- ולקולנוע בכלל, גדלה. 

35.

חומות של תקווה \ The Shawshank Redemption 

סרטו של פרנק דרבונט

כשעבדתי על הרשימה, הסרט הראשון שנכנס אליה היה "חומות של תקווה". ידעתי כי זה סרט שאני תמיד מוכן לראות, בכל מצב ובכל זמן, וידעתי כי זוהי יצירה חד פעמית ומרגשת, אמריקאית מאוד שכתובה בגאונות ומבוימת במצוינות מעוררת השראה. אני דווקא רוצה לספר סיפור אישי על הסרט. לפני כמעט שלוש שנים, בזמן שעבדתי על עבודה במתמטיקה, הגיעה סבתא שלי הביתה עם הכלב שלה ותיקיה הרבים. היא קראה לי ואמרה שהיא הביאה לי מתנה. פתחתי את העטיפה בהתלהבות וגיליתי שם את הסרט "חומות של תקווה". אחרי שעה אמא שלי לקחה את אחי הקטן לגינה ואני וסבתי החלטנו לראות את הסרט. בסוף השעתיים וחצי המדהימות והמרגשות האלו ישבתי מודהם אל מול המסך, עליו רצו הקרדיטים. הבנתי כי צפיתי בפלא קולנועי שאין כמוהו. יום אחרי צפיתי בסרט שוב עם אחי הגדול ועם אמי, שבוע אחרי שוב לבד ולפני שבועיים ראיתי בפעם המי-יודע-כמה, עם חברים. הזמנו שמונה פיצות לפחות וצפינו בסרט הכל-כך טוב הזה, הכל-כך אמיתי, שבסופו, כל ארבעת חבריי, שזו הייתה הצפייה הראשונה שלהם בסרט, ישבו מודהמים מול המסך, ממש כמו שאני ישבתי לפני שלוש שנים, בצפייה הבתולית שלי בסרט הזה. "חומות של תקווה" הוא לא סתם יצירת מופת, הוא יצירת מופת שבאה  מהמקום הכי אמיתי, שמדבר אל כולם. ו - 827,841 אנשים מסכימים איתי. ואני בטוח שאפילו יותר.

34. 

שבעה חטאים \ Se7en 

סרטו של דיוויד פינצ'ר  

חבר לי מתקשר אליי בלהט ואומר כי הוא כרגע ראה את הסרט הטוב ביותר אי-פעם ושהוא חייב לראות את זה עוד פעם ואיתי. אמרתי לו שיבוא אליי. אחרי רבע שעה הוא הגיע, בידו עותק של "שבעה חטאים", סרט שרק שמעתי עליו. זה היה תזמון נהדר, מכיוון שיום לפני ראיתי את "הרשת החברתית" בקולנוע ורציתי לראות עוד סרט של פינצ'ר שהוא לא "מועדון קרב".  

השעתיים של "שבעה חטאים" היו מהזככות שעברתי בחיי. אנדרו קווין ווקר, התסריטאי, בונה את אחד מהסיפורים המצמריים שנראו בקולנוע וזורק אל תוכו את דיוויד מילס ו-וויליאם סאמרסט, שני בלשים שהם שניים רק לבלש גיטיס מ"צ'יינהטאון". הם עוברים חקירה מסוייטת אחרי רוצח אכזר, שרציחותיו הן במימדים תנ"כיים. הוא עוקב אחרי שבעת החטאים של הנצרות ברציחותיו, וכך הבלשים, ואנחנו, אחריו. עוקבים אחרי כל צעד ואחרי כל רצח, מזדעזעים מחדש לנוכח אכזריותו. עבודת התסריטאות של קווין ווקר היא מרשימה והיא מתחקה בצורה נהדרת אחרי הבלשים והרוצח. שני לתסריט המבריק הוא רק העיצוב האומנותי של הסרט, מהגדולים שנראו על הקולנוע. עיצוב הלוקיישנים המצוין, הדירות והלבוש של הדמויות, הכל מוקפד ומדויק, מרהיב ונהדר. וכך גם הסרט עצמו. הוא עקבי ומדויק, והוא אחד מהחוויות הקולנועיות האדירות שעברתי. 

33. 

שבעת הסמוראים \ Seven Samorai \ Shichinin no Samurai 

סרטו של אקירה קורוסאווה 

הסרט הלא-אמריקאי הראשון ברשימה, הוא אפוס סמוראים מרהיב של אחד מגדולי הבמאים, אקירה קורוסאווה. זהו סיפורו של כפר והאנשים המרכיבים אותו, המחליטים לשכור כמה סמוראים שיגנו עליהם. המסע המרהיב הזה של האיכרים והסמוראים כאחד, שכל פריים בו מעוצב במופתיות ומצולם במקצועיות מעוררת קנאה, הוא השורש של אחד מהיצירות החשובות בתולדות הקולנוע. 

בתחילת השנה הנוכחית נשאלנו בכיתה ע"י המורה המחנכת איזו מגמה אנחנו רוצים ללמוד ולמה. חלק אמרו כדורגל, הבנות אמרו תיאטרון או מחול ואני לבדי אמרתי קולנוע. המורה שאלה אותי למה ואמרתי: "בגלל שני רוצה להגיע לרמת היצירה של 'שבעת הסמוראים'". זה לא הסרט הטוב ביותר שנוצר, הוא לא היצירה האהובה עליי, אבל הדרך בה קורוסאווה בחר לעשותו, הסמוראים, האיכרים, האווירה המרטיטה, הסיפור שנבנה ונבנה עד לקליימקסים השונים, כל שוט ושוט בסרט הזה גרם לי להגיד את מה שאמרתי. למרות שהוא לא בעשיירה הגדול או אפילו בעשרים הגדולים, הייתי חייב למצוא מקום ל"שבעת הסמוראים". 

32. 

לילות בוגי \ Boogie Night 

סרטו של פול תומאס אנדרסון 

מה הופך את סרטו השני של פול תומאס אנדרסון - מגדולי הקולנוענים של דורנו - לכה טוב? אולי בגלל שהבמאי והתסריטאי הצעיר בא לספר לנו את הסיפור האנושי והכואב ביותר, סיפור קשה, תחת מעטה של אור הזרקורים, של הצבעים העזים של הבגדים ושל הלוקיישנים. זהו סיפורו של אדי אדאמס, צעיר החולם להיות שחקן פורנו. חלומו ומתגשם והוא מנתק כל קשר עם חייו הישנים- ואפילו משנה את שמו. תומאס אנדרסון מתאר בשלמות קפדנית את עלייתו ונפילתו של כוכב פורנו בלתי מעורער, ההדרדרות של האנשים הסובבים אותו, של כל הצוות המרכיב אותו. כל דמות נמצאת בתחילת הסרט בפסגת הסולם, וככל שהשעתיים וחצי המופתיות הללו ממשיכות, הדמויות ממשיכות לרדת בסולם, עד לנפילה הכואבת. התיאור הוא מדויק ונהדר, התסריט של פול תומאס אנדרסון הוא מעבר למבריק. 

אבל אני, אני תמיד אזכור את "לילות בוגי" כחוויה שהצילה אותי לגמרי. בעת הצפייה הראשונה בסרט הייתי בשלב בחיי שהייתי אחרי הנפילה. אחרי חצי שנה מושלמת בה הייתי בפסגה, היו לי חברים רבים, חברה והצלחה ענקית בלימודים, התחלתי להדרדר. איבדתי חברים בגלל טעויות, איבדתי את החברה והציונים עברו ממאה לנכשל. ואז הגיע "לילות בוגי" ותיאר את המצב שלי בדיוק, רק בצורה קצת שונה. אחרי הצפיי בסרט התחלתי לשקם את חיי, לא יודע למה ומאיזו סיבה. אולי לא רציתי להגיע למצב ל דרק דיגלר, גיבורנו, שמנסה לשכנע את עצמו כי הוא הטוב מכולם, למרות שהוא עצמו לא מאמין בכך, בעזרת הסתכלות על איבר מינו העצום. 

31. 

פורסט גאמפ \ Forrest Gump 

סרטו של רוברט זמקיס 

זה היה בלילה מאוחר בחופש גדול חם ולוהט. המאוורר פעל בקושי ורק יום למחרת עמדו להתקין לי מזגן. ידעתי כי רק קולנוע טוב יגרום לי לשכוח מהחום הקשה. החלטתי לראות את "פורסט גאמפ", שהיה מוקלט. זו הייתה הצפייה העשירית בסרט, וידעתי מתי פורסט יתחיל לרוץ ואיך, ידעתי כי הוא עומד להיות שחקן פוטבול, ידעתי כי הוא יפגוש בנשיא, ידעתי שהוא ירוץ את כל אמריקה ושאמו תמות. ידעתי הכל. הכרתי כל פריים בקסם הזה שהוא "פורסט גאמפ", וזה לא גרם לי להנות פחות. הסרט הוא לא פחות מאשר אפוס על חייו של אדם אוטיסט במקצת, טוב לב שעבר תלאות כבר כילד קטן. הביוגרפיה הזו מרשימה ביופיה ובאנושיות שלה, בסיפורה הקסום ובדרך בה היא מספרת את סיפור חייו המרתק של אחד בשם פורסט גאמפ. כל הריצות, כל האהבות, האכזבות, המלחמות והאנשים המרכיבים את חייו, הם רק צללים של אותו אדם דגול. התמימות המאפיינת אותו, המשחק המופתי והמבריק של טום הנקס ועבודת התסריטאות מהטובות שנכתבו לקולנוע יוצרות את המארג המהנה והמרגש שהוא "פורסט גאמפ". בכל צפייה אני מתרגש מחדש, ואני עובר את המסע של פורסט מחדש, למרות שהסוף ידוע והשלב הבא במסע כבר נראה, זה עדיין מסע כה נדיר, שאני תמיד מחכה לפעם הבאה בה אני יעבור אותו. 

לקראת סוף מאי בחופש סוכות, נסעתי עם אחי בהתרגשות אל קולנוע לב שבתל-אביב. הנסיעה עברה בשקט מופתי. אחי עישן ואני רק רציתי להגיע כבר. בקופות זירזתי את הקופאית שתיתן את הכרטיסים כבר, כי הסרט אולי כבר התחיל. היא הרגיעה אותי ואמרה לי שאין לי מה לדאוג, אך לא האמנתי לה. לא רציתי ששום דבר יהרוס את היום הזה. אחי קנה שתייה ואני רצתי אל תוך האולם, שמח לגלות כי רק טריילר ל"עלייתו של האביר האפל" מוקרן כרגע, ולא הסרט עצמו. אחרי כמה דקות התחיל הסרט אליו חיכיתי יותר משנה. חווית הצפייה הייתה מזככת ונהדרת. בסוף ההקרנה המושלמת הזו פשוט מחאתי כפיים, מרוגש ונלהב לעבור את המסע הזה בשנית. בדרך חזרה הביתה חשבתי על הסרט ללא הפסקה, משתיק את אחי כל פעם שהוא מנסה לדבר איתי. חווית הצפייה הייתה כה מופלאה וקסומה שלא רציתי ששום דבר יהרוס לי אותה. "ממלכת אור הירח" שינה אותי לגמרי, יותר מכל סרט אחר. זה כנראה לא הסרט הטוב ביותר, זה לא קובריק או קופולה, אבל זה הכי-הכי הפרטי שלי. ההתאהבות שלי. צפיתי בסרט כבר שלוש פעמים ואני מחכה בקוצר רוח לראות אותו ברביעית. סרטו של הבמאי השקט וההיפסטר ווס אנדרסון שינה לתמיד את הדרך בה אני יסתכל על קולנוע. זה סרט שגרם לי להבין למה בכלל אני אוהב את הנושא הרחב הזה. בסוף השבוע שאחרי ההקרנה החלטתי לראות את כל הסרטים של ווס אנדרסון שוב. עשיתי את זה בשנית לפני שבועיים. כל צפייה [בחלק מהסרטים זה כבר צפייה יותר מעשירית] הייתה קסומה ונפלאה וגרמה לי להבין כי אולי ווס אנדרסון הוא לא הקולנוען הגדול ביותר [אלא סטנלי קובריק], אבל הוא לגמרי היוצר שהכי מבין לליבי. סרטיו תמיד מעלים חיוך על פניי, והם תמיד קולעים בול, ללא יומרות. 

סרטו הראשון של ווס אנדרסון אליו נחשפתי היה "ראשמור". אחי החליט לפני כמעט שנתיים כי הגיע הזמן להכיר אותי לבמאי חדש, ונתן לי את "ראשמור". אני זוכר טוב מאוד כי מההתחלה המופתית ממש ועד הסוף הקיטשי אך הנהדר הבנתי כי הוכרתי לקולנוען נהדר. הסגנון של סרטו היה מיוחד ופשוט, אסתטי ונוגע ללב. זהו סיפור ביזארי על אהבה ומה עושים בשבילה. ווס אנדרסון ושותפו לכתיבת התסריט אואן ווילסון השכילו לבנות סיפור נהדר שמתקדם בצורה מצוינת ולא משעמם לרגע, ובתוכו לזרוע דמויות מופלאות עם סיפורים נהדרים. צפיתי בסרט עשרות פעמים והיד עוד נטויה. זה סרט שאני תמיד מוכן לחזור אליו ולצפות בו, להתאהב מחדש ולהחשף מחדש אל העולם הנהדר שיצר אנדרסון ב"ראשמור". 

לאחר הצפייה ב"ראשמור" רציתי לצרוך כל סרט של הקולנוען המיוחד הזה. בהמלצה של אבא של חבר טוב, צפיתי ב"משפחת טננבאום", אחד מהפנינות הקולנועיות הטובות שנוצרו. בסרט זה, שנחשב לפסגת יצירתו, ווס אנדרסון בורא את סיפורה של משפחה בהפרעה, המורכת מגלרייה של דמויות צבעוניות ונהדרות. כל דמות היא סיפור בפני עצמו, הבנוי מאוד דמויות, הבנויות מעוד סיפורים. זהו פרויט רחב יריעה שמשתרע על פני כמעט שעתיים של יצירה קולנועית מופתית. ב"טננבאום" הכל מושלם ומעוצב ביד אומן; הלוקיישנים הצבעוניים, לבוש הדמויות, וכל שוט ושוט בו מצולם בקפידה אומנותית מרשימה. ולצד כל הדברים הטובים של ווס, ניתן למצוא גם את העבודה המבריקה ממש של השחקנים, שביחד עם התסריט, נותנים לדמויותיהם מעין רבד נוסף. איזה סרט נהדר. 

בשבועיים שאחרי הצפייה ב"משפחת טננבאום", הסרט הזה היה נושא השיחה היחידי שלי. לכל הסובבים שלי נמאס לשמוע על המשפחה המוזרה שייצר אנדרסון, אך אני לא הצלחתי להרפות מהסרט. החטלתי לצפות ב"רכבת לדרג'ילינג", והפעם ההמלצה הגיעה מחברה של אמי. ניגשתי אל הסרט בחשש, משום שקראתי כמה ביקורות אנמיות עליו, ולא רציתי לגלות כי יש איזשהו סרט לא משהו בפילמוגרפיה של הבמאי הזה. שמחתי לגלות כי הסרט הוא פשוט מעולה. הוא כל מה שווס אנדרסון הוא. כל הצבעוניות שבו, הצהוב והכתום הבוהקים של הרכבת והודו, הצילום האסתטי והמדויק, המוזיקה הקסומה, הדמויות הפגומות וסיפור המשפחה המפוררת, כולם עבדו יחדיו כדי ליצור את המארג המיוחד הזה שהוא "רכבת לדרג'ילינג". הסרט הוא עבודת הבימוי המבריקה והטובה ביותר של ווס אנדרסון, ותצוגות המשחק של אואן ווילסון, ג'ייסון שוורצמן ואדריאן ברודי הן מופתיות ממש. ושוב יצאתי מהסרט מזוכך, ספוג בקולנוע נהדר. 

אחרי השלישייה המנצחת הזו, הבנתי כי ווס אנדרסון הוא הבמאי שלי. הוא יוצר בחסד ויש לו כשרון רב. הסרט הרביעי ברומן שלנו היה "מר שועל המהולל". למרות שאנימציית סטופ-מושן היא לא מהמועדפות עליי, החלטתי לסמוך בעיניים עצומות על ווס אנדרסון. הגילוי בסרט זה היה שגם בסרט בו הגיבורים הם שועלים והעולם מורכב מבובות, ווס תמיד ידחוף בכל הכוח את מה שמייחד אותו. את הצבעים הבוהקים, סגנון הבימוי והעיצוב האומנותי, והייחס הפגום משהו בין בני משפחה. למרות שסיפור המסגרת הוא יותר ילדותי והקליימקס הסופי הוא קיטשי וחמודי כמו בימי "ראשמור", גם פה ווס אנדרסון משכיל לבנות דמויות מעניינות לצד הומור שנון וסיבוכים עלילתיים מפתיעים. "מר שועל המהולל", עם סגנונו המרהיב, הצבעים העזים והביזאריות שבו, הוא סרט אנושי מאוד, המלמד אותנו לקחים חשובים על חיי משפחה והסכנות הטמונות בחיפוש אחר ריגושים מסוכנים. 

המסע שלי עם ווס אנדרסון נמשך עם "פשיעות קטנות" ו"עמוק במים". סרט הביכורים של הבמאי הוא ללא ספק החלש שבפילמוגרפיה שלו, אך גם הוא נהדר ללא ספק. הסיפור הוא נהדר והדמויות מצוינות, והסרט הוא ללא ספק מותחן קליל וקומי מעולה, אבל שלא משתווה לשום יצירה אחרת של ווס. מה גם שסגנונו של הבמאי עוד לא בשל בסרט זה, ומלבד ההומור ודרך הבימוי, קשה לזהות, כמו בשאר סרטיו, שזה סרט שלו. "עמוק במים" הוא אולי היצירה הגדולה ביותר של ווס אנדרסון, וללא ספק השאפתנית ביותר. זהו מסע קומי וביזארי עם שלל דמויות נהדרות. הסגנון של הבמאי בסרט זה לקח צעד קדימה עם השימוש הראשון שלו באפקטים מיוחדים ליצירת יצורי המים, המסוגננים שלעצמם. גם פה לוקח ווס דמויות מעורערות וסיפורי משפחה ביזארים ודוחס אותם אל תוך סרט שהוא ייחודי ומבריק. 

בחודש מאי האחרון המסע הזה הגיע לכדי קליימקס אדיר בעת הצפייה ב"ממלכת אור הירח". כל סרטיו של הבמאי הצנום לימדו אותי לצפות לסרט מיוחד במינו, ממתק קולנועי נהדר. כמו שכנראה ניתן להבין מהפסקה הפותחת, התאהבתי בסרט עד כדי כאב. "ממלכת אור הירח" הוא מסע של אהבה אמיתית וטהורה, המוצגת לנו דרך עיניהם התמימות של ילדים בני שתיים-עשרה, המחליטים כי לא משנה מה- הם רוצים להיות יחד. הבריחה שלהם, המסע שהם עוברים יחד הוא קסום. והכל מעוצב ביד האומן המופתית של ווס אנדרסון. הצילום המוקפד, העיצוב האומנותי המבריק, הבימוי והתסריט שלוקחים אותנו אל תוך עולם שהוא גן-עדן קולנועי. ביקורת מורחבת על הסרט תתפרסם בימים הקרובים, אני מבטיח.  

לסיום אני אגיד כי לא משנה אם המאמר הזה היה ארוך בעוד מאות שורות, אני לעולם לא הייתי מצליח באמת להסביר את כמות האהבה שיש לי אל ווס אנדרסון. אני מאוהב בסגנון הקולנועי הייחודי שלו, בדרך שלו לספר סיפורים ובדמויות הפגומות שלו. הוא קולנוען גדול בשל העובדה שהוא הולך עם היושרה האומנתית שלו, ויוצר סביבה סיפורים אנושיים ומלאים בחן ובקסם. וגם אם לא כל הסרטים שלו הם מצוינים, אלה שכן הם פשוט מופתיים.  

("ממלכת אור הירח")

("מר שועל המהולל")

("רכבת לדרג'ילינג")

("עמוק במים")

("משפחת טננבאום") 

("ראשמור") 

("פשיעות קטנות")

"ההתחלפות", סרטו של ערן קולירין.

לפעמים קורה מקרה בו אדם מוצא סרט שגורם לו להסתכל בצורה שונה על הקולנוע. זה קרה לי בשנה שעברה עם "עץ החיים", סרט השנה שלי שבהחלט מתברג לרשימת הסרטים הטובים ביותר שצפיתי בהם אי-פעם. זה היה סרט מיוחד ותמוה שגרם לי להסתכל באופן שונה על היצירה הקולנועית ועל החיים בכלל. השנה מצאתי את "ממלכת אור הירח", סרט שגרם לי להבין למה התאהבתי בקולנוע מלכתחילה. אבל "ההתחלפות", למרות שהוא לא הסרט הטוב ביותר שראיתי השנה, הוא הסרט ששכנע אותי סופית כי המקצוע בו אני רוצה לעסוק בעתידי הוא קולנוע, בגלל הדרך בה בחר קולירין לעשותו. 

ערן קולירין אורג את סיפורו את עודד- אדם שגרתי לגמרי, שכל יום בחייו הוא אותו היום; הוא קם בבוקר, יורד במעלית, נוסע באוטובוס לעבודה, חוזר באוטובוס הביתה בערב, שוכב עם אשתו וחוזר חלילה. יום אחד, בשל שכיחת קלסר, עודד נאלץ לחזור לביתו בשעות הצהריים- שעה שבה הוא מעולם לא ביקר בביתו. מאירוע זה, מתחיל עודד להביט ולבחון את חייו בצורה שונה, כשהוא מנסה בכל יכולתו לצאת מהשגרה הכואבת. המסע שלו מפגיש אותו עם שכן, המנסה גם הוא לשבור את השגרה, ומכיר לעודד עולם שלם של ביזאריות. 

אל "ההתחלפות" ניגשתי בזהירות רבה. ידעתי כי מדובר ביצירה מיוחדת ושונה, אם כי קשה ואיטית. בעת הצפייה בסרט, רק ייחלתי שהמסע הזה ימשיך. קולירין אורג את מסעו של עודד בזהירות רבה. תסריטו היא מלאכת מחשבת, כזו שנכתבה בכובד ראש, בעת שהיוצר עצמו התבונן על חייו וחייהם של הסובבים אותו. עודד הוא כמו ילד קטן המגלה אט-אט את המילים והצעדים. הוא נוגע בקירות, מביט על אנשים מהחלון, מפיל דברים מן השולחן וצועק למקומות ריקים. הדוגמה החזקה ביותר היא הסצינה בה עודד שולף את איבר מינו אל מול המראה, והביט בו במבט תמוה של גילוי. עודד מנסה בכל כוחו לצאת למסע אישי ובו לגלות את עצמו מחדש. קולירין כותב ומביא לחיים מסע אישי של אדם המחפש את חייו, שנעלמו איפשהו בין החללים הריקים שהם השגרה היומ-יומית. 

בכל סצינה וסצינה שכותב ערן קולירין, הוא מזמין אותנו, יחד עם עודד, לבחון את חיינו ואת המוזרות שלנו. בכל צעקה חסרת פשר אשר צועקים עודד ושכנו אל החללים הריקים נשמעת התקווה של השניהם בחיפוש אחר חייהם.   

הסרט, ובעצם קולירין, משתמש בעודד כדי להעלות שאלות קיומיות שלנו כבני-אדם, אשר נהפכים לצללים של עצמנו עקב השגרה המעיקה אשר לא נותנת מנוח. קולירין מנסה למוצא דרכים להסתתר מהשגרה. הוא לוקח את שגרתו הרגילה של עודד ואומר בקול רם, דרך דמותו- "לא עוד", ובכך מערער את הקיום של אותה שגרה המכלה את חיינו. הוא בועט בשגרה, צועק עליה ומטיח בה האשמות, ובכך הוא יכול להשתחרר ממנה ולתת לחייו להתעופף ולהשתנות. 

"ההתחלפות" הוא יצירה נדירה וחד-פעמית, יצירת מופת מפעימה ושקטה, המכריחה את צופיה להביט פנימה ולבחון את עצמם. זוהי יצירה נועזת וחדשנית, ולא ישראלית ברוחה ובנפשה. קולירין יוצר אותה מהמקום האישי ביותר. זהו מסע מפרך ומשעשע לפרקים, מוזר וביזארי, כזה שבוחן את האספקטים של חיינו. 

כתבתי את מה שכתבתי בתחילת הביקורת מן הסיבה שאני התאהבתי בדרך בה קולירין בחר לספר את סיפורו ולעשות את סרטו. את הדרך בחר לכתוב את תסריטו ואת הדמויות שיצר והמצבים שבנה סביבן. כל דבר בסרט הוא אסתטי ונקי, מיוחד ומחושב. הצילום המבריק והעריכה המצוינת, לצד השקע והרעש של חיינו היוצרים את פסקול הסרט. במאי ותסריטאי הסרט מחליט לכתוב מסע מחשבתי ואישי, והוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר. 

בתחילת אוקטובר הקרוב יחל בתל-אביב פסטיבל אייקון TLV של שנת 2012. אחרי שבשנה שעברה שמחתי לגלות הרבה סרטים מצוינים בפסטיבל ציפיתי לראות אילו סרטים אנו נקבל השנה. הרשימה מעניינת מאוד והנה שמונה סרטים ששמתי עליהם עין. 

"אנטי-ויראלי" ["Antiviral"] - הסרט הזה מעניין אותי בגלל סיבה אחת והיא ברנדון קרוננברג, במאי ותסריטאי הסרט, שהוא בנו של דיוויד קרוננברג, אחד הבמאים האהובים עליי. הסרט מספר על סיד מארץ', שאחרי שהודבק בנגיף שהרג את הסופרסטארית חנה גייסט, מחליט להתחקות אחרי נסיבות מותה על מנת להציל את חייו שלו. צפיית חובה בפסטיבל הקרוב, ביקורת מובטחת. 

"על אחריותכם בלבד" ["Safety Not Guaranteed"] - הסרט מעמיד במרכזו שלושה עיתונאים אשר מקבלים משימה לצאת ולחקור את האדם שפירסם מודעה ובה חיפש שותף לנסיעה בזמן. אחרי טריילר מעולה ותקציר שכזה אין מצב שאני לא ינכח בהקרנה. 

[מתוך "על אחריותכם בלבד"] 

"פארנורמן" ["ParaNorman"] - סרט המספר על ילד מוזר ולא מובן אשר קורא לזומבים, רוחות ומבוגרים על מנת שיעזרו לו להציל את עיירתו מקללה עתיקה. אנימציית סטופ-מושן חדשה בסגנון של "קרוליין" [כך ניתו להסיק מהטריילרים והתמונות השונות], אשר חבר טוב שלי שכבר ראה אותו ממליץ בחום. נראה כמו סרט נחמד וביזארי. 

"שמע את קולי" ["Sound of My Voice"] - סרטה החדש של התסריטאית והשחקנית של "Another Earth" המעולה, המספר על עיתונאי וחברתו אשר חוקרים כת מסתורית שבראשה עומדת צעירה שטוענת שהיא מהעתיד ושהעולם עומד להגיע לקיצו. לא משנה איזה מהסרטים שציינתי לעיל יוקרנו לצד הסרט הזה, אני אבחר בו. אני לא יודע למה, אבל שניים מהנושאים שמעניינים אותי ביותר - כתות וסוף העולם - מאוגדים לסרט עצמאי אחד זה.. פשוט יותר מדי בשבילי. במובן הטוב. אני יהיה שם בטוח.  

[מתוך "שמע את קולי"]

"ה - 22 במאי" ["22nd Of May"] - זהו סרטו השני של קואן מורטייה, הבמאי של "Ex Drummer" הנהדר. סרטו החדש מספר על סם, מאבטח בקניון אשר אירע בו פיצוץ. לאחר שסאם בורח מהמקום, פצוע וחלוש, המתים בפיגוע מבקשים ממנו דין וחשבון. הסרט מתהלך על גבול ההזיה, הדימיון, הסיוט והמציאות, והכל מבוים במופתיות של ממש. הסרט מתהדר בסיום מבריק ומצוין, אשר מציג לנו את כשרונו הרב של מורטייה. זהו סרט מסויט ונהדר שקשה להתחבר אליו, אבל הוא בהחלט סרט שאצפה בו שוב, ועוד על המסך הגדול. איזו הפתעה נעימה הייתה לגלות זאת. אם יש לכם קיבה חזקה וראש פתוח לתסריט מיוחד, בואו להקרנה. מומלץ מאוד. ביקורת שלי על הסרט תתפרסם מחר. 

"רובי ספארקס" ["Ruby Sparks"] - הוא סרטם החדש של יוצרי הסרט החמוד והנהדר "מיס סאנשיין הקטנה", ומספר על סופר שנמצא במשבר שמחליט לכתוב על אשת חלומותיו ומגלה לפתע יום אחד כי היא אמיתית. פול דאנו, שנתו תצוגת משחק מהמרשימות ביותר ב"זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון מככב ב"רובי ספארקס", שזה כבר סיבה טובה לצפות בו. ומה גם שהסרט נשמע כמו דרמה רומנטית קומית וקסומה. 

 [מתוך "רובי ספארקס"]

"רובוט ופרנק" ["Robot & Frank"] - אחד מהסרטים המעניינים ביותר שיגיעו השנה לפסטיבל אייקון, שכבר קיבל שבחים רבים. הסרט מתרחש בעתיד הקרוב ומספר את סיפורו של פרנק הזקן, לשעבר גנב תכשיטים, שמקבל מבנו במתנה רובוט משרת, אשר מתוכנן לשמור על הקשיש. בין השניים נוצרת ידידות עמוקה. נשמע כמו סרט מקורי ומצוין, מסוג הסרטים העצמאיים שאני אוהב. מעין מדע בדיוני לייט עם טאץ' אנושי. 

"מעורבב" ["Shuffle"] - סרט אשר במרכזו ניצב לאבל מילו, אדם המתחיל לחיות את חייו בסדר לא כרונולוגי. זה אומר שהיום הוא יכול להיות בן 24, מחר בן 80 ועוד יומיים בן 6. נשמע כמו קונספט מעניין שאני מאוד מעוניין לראות אך יפתחו אותו בפיצ'ר מלא. לא נשמע לי כמו סרט חובה, אבל אם אני אמצע זמן בין כל הסרטים שכבר ציינתי, אני אנכח בהקרנה.

[מתוך "רובוט ופרנק"]

"הערת שוליים", סרטו של יוסף סידר.

אחד האירועים הגדולים של השנה שעברה היה הסרט הישראלי "הערת שוליים", אשר זכה בפסטיבל קאן בפרס התסריט והעמיד רף גבוה מאוד לשאר הסרטים הישראלים שעתידיים להגיע אלינו, בזכות דברים רבים אותם אני יציין בהמשך. הסרט עצמו מציב במרכזו אב ובנו - אליעזר האב ואוריאל הבן -, שניהם פרופסורים וחוקרי תלמוד. האחד - אוריאל - הוא חוקר תלמוד מוערך ומכובד, שהוציא ספרים רבים, הוא מרצה בנושאים מגוונים ונחשב לאחד מחוקרי התלמוד החשובים והטובים בדורנו, בעוד השני - אליעזר -, הוא חוקר תלמוד מהדור הישן, שמחקריו לא מוערכות כמעט בכלל ועבודתו הגדולה ביותר, מפעל חייו, נגנזה ממנו זמן קצר לפני שפירסם אותה. כמו שניתן כנראה להבין, קיימת מעין יריבות או קנאה בין האב לבן. אך הכל משתנה כאשר האב אליעזר מקבל טלפון בו הוא מגלה שהוא זכה בפרס ישראל. הבעיה היחידה היא ששיחת הטלפון הזו נועדה בכלל לבנו. ומה עושים עכשיו? 

יוסף סידר, הבמאי והתסריטאי מחליט לקחת את העשייה הקולנועית בארץ כמה צעדים קדימה. ניתן לראות כי "הערת שוליים" הוא לא כמו שאר הסרטים הישראליים והעשייה בו היא מוקפדת ואף מקצועית יותר, מכל היבט. העריכה היא מושלמת, זוויות הצילום מרעננות ונותנות לסרט מעין רבד נוסף והמוזיקה היא יצירת אומנות בפני עצמה, כזו שמחבקת כל שוט ושוט בנעימותיה. בחירותיו של סידר כבמאי הן אלו שעשו את הסרט. לא עוד צילומים ושוטים משעממים, אלא העמדת מצלמה ובחירת זוויות מבריקה. ודווקא השוט שגרם לי להתאהב בסרט לגמרי, הוא שוט הפתיחה הוא המצלמה לא זזה כלל. היא על אליזער ובנו, ואחרי שאוריאל נקרא לבמה היא נשארת על אליעזר, וגם שזה נעמד למחוא כפיים או שבנו מקריא את המילים, המצלמה עומדת במקום, לא זזה. זהו צילום פשוט, אך מבריק ונועז. 

מעלה נוספת של "הערת שוליים" היא ההקפדה המטורפת שלו על פרטים קטנים. בין אם זו הזיעה של אליעזר או קולות הרקע שכאן באמת נאמרים בהם דברים ולא רק לחשושים חסרי פשר. וככה הוא גם תסריטו. הוא מדויק, מהודק ומופקד, כתוב בחוכמה מבדרת שאמנם מדברת בשפה גבוהה אבל לא עד כדי שראשו של הצופה הממוצע יתפוצץ. התסריט של סידר מצליח להיות גם חכם מאוד וגם מבדר מאוד באותה העת, וככה הוא לא נותן את עצמו לגמרי לשתי הצדדים; הוא לא סרט חכם עד כדי יומרה והוא לא מצחיק עד כדי טמטום, אלא הוא קצת משניהם, שמשתלבים יחדיו על מנת ליצור משהו שהוא טוב יותר. 

בנוסף לכל זה, יש לנו כאן שתי שחקנים פשוט מבריקים. שלמה בר-אבא בתור אליעזר שקולניק זה כנראה אחד הליהוקים הטובים ביותר שידע הקולנוע הישראלי. המשחק שלו הוא מושלם. כל הבעה וכל מילה שיוצאת מפיו היא מדויקת ואמינה. לצידו עומד ליאור אשכנזי כבנו, וגם הוא מוציא את המיטב מעצמו במה שהוא כנראה תפקיד חייו. הופעות מעולות של שני שחקנים גדולים. 

ולסיום, ניתן רק להגיד כי "הערת שוליים" הוא כנראה הסרט הטוב ביותר שנוצר בארץ ישראל. אולי אני מגזים ואולי לא, אבל זהו בידור חכם מדרג הגבוה ביותר. זהו סרט מהנה ומדויק, שכתוב ומבוים בחסד ובכשרון רב. גם אם מוציאים אותו מהמשבצת של "סרט ישראלי", ובוחנים אותו אל מול העולם, הוא נשאר סרט פשוט מעולה. וזה מה שהופך אותו לסרט גדול.  

"העולם מצחיק", סרטו של שמי זרחין.

סרט ישראלי נוסף שדיברו עליו רבות הוא "העולם מצחיק" של שמי זרחין. זהו סרט רב משתתפים המעמיד במרכזו שלושה אחים; ירדנה, אישה שעובדת כסוכנת נסיעות ושנכנסה להיריון מבלי שהיא יודעת איך. מירון, שיש לו שני בנים, האחד חי ובועט והשני בקומה, אבל לפתע מתחיל להתעורר. וגולן, שדרן רדיו שמכור אל הגשש החיוור שבת זוגתו גוססת והוא מנסה נואשות לאחד את הגשש. מסביבם יש סיפורים נוספים ודמיות נוספות, אך כולם מתקשרים וקשורים אל שלושת האחים. סיפור נוסף הוא סיפורה של סדנת הכתיבה בטבריה, אשר מנסה להוציא ספר לאור. 

שמי זרחין לוקח את במתו הקבועה - טבריה - וזורק אל תוכה דמויות וסיפורים, קושר אותם יחדיו, זורע בעיות והרס לצד צחוק ושעשוע. ככה בערך נראה "העולם מצחיק". זה סרט עם סיפורים רבים, חלקם מציאותיים וחלקם פרי דמיונם של הכותבים בסדנת הכתיבה. כל הסיפורים הם טובים ונעימים, וחלקם משעשעים מאוד, אבל בכולם יש טון עצוב והוא מלא ברגש ואמירה. אפילו הסיפור על האדם שמתאהב בכבשה. זרחין כותב תסריט גדול, מוקפד מאוד ולא מתפשר, שבא לספר סיפורים רבים הטעונים ברגשות, אך הוא את זה ללא יומרה. הוא כותב סרט על שלושה אחים שלא מדברים זה עם זו, ויוצר סביבם סיפורים נוספים. אבל הם לא מרגישים כמו דברים שנדחפו בכוח, אלא כל הסיפורים והדמויות שבורא זרחיו קשורות לאחים ולסיפור, ורלוונטיות לסרט. אך תסריטו של זרחין מתהדר ברגעים משעשעים וקלילים, לצד כל הרגש והעצבות, רגעים כה מקסימים ונעימים שפשוט קשה שלא להתאהב בסרט ודמויותיו. 

ובסופו של דבר, זה כל מה שהסרט. הוא מארג של סיפורים מצוינים עם דמויות נהדרות המלא ברגעים קסומים, שכתוב מעולה. אבל הוא לא מעבר. הוא לא הצחיק אותי יותר מדי ולא ריגש אותי יותר מדי, לא כל הדיאלוגים היו אמינים במיוחד והבימוי של זרחין היה פשוט, וממש לא ברמה של סידר ב"הערת שוליים". הכל לא הופך את "העולם מצחיק" לסרט רע, ממש לא, אך הם בהחלט מורידים במקצת את רמתו. זהו סרט טוב, אבל שלא נשאר ממנו הרבה. מעין סרט בורקס גדול יותר ומקצועי יותר. 

שני סרטי ה"שלגיה" כבר הגיעו למסכי הקולנוע בארץ ובעולם. הראשון מביניהם – "מראה, מראה" -, הגיע למסכינו אי שם במרץ, והראה לנו שלגיה חמודה וילדותית. השני – "שלגיה והצייד" – הגיע לקראת סוף יולי – והציג לנו שלגיה מבוגרת ואפלה, שהיא גם מאוד אדישה ומעצבנת. ועכשיו, הגיע הזמן להשוואות. איזה מסרטי "שלגיה" טוב יותר?  

בשניהם, הסיפור הוא בערך אותו סיפור, מכיוון שהם מבוססים על אותה אגדה של האחים גרים. יש מלכה רעה, את הבת החורגת החמודה שלה והרבה סכסוכים ביניהן. ב"מראה, מראה", עוזבת שלגיה מרצונה את הטירה, ורואה את כמה המצב גרוע בממלכה, והיא מחליטה לעזור לבני הממלכה המסכנים, ויוצאת לסוג-של קרב מול המלכה. לעומת זאת, ב"שלגיה והצייד" המלכה הרעה משלחת את הצייד האכזר אחרי שלגיה אל תוך נבכי היער האפל והמסוכן. אך, הצייד ושלגיה מחליטים לעמוד איתנים מול המלכה, ולנצח אותה. 

איפה ששני סרטי "שלגיה" נופלים, זה בתסריט. ב"מראה, מראה" התסריט מאוד קיים, אך הוא מסורבל ונראה כנכתב בחיפזון. הסיבה לכך היא, כנראה, הרצון להיות הראשון במסכי הקולנוע בקרב ה"שלגיות". כל היבט תסריטאי בסרט נראה שנכתב במהירות על מנת לעמוד בלו"ז צפוף; אלמנט גדול מאוד מהאגדה המקורית, התפוח, נדחק לסוף הסרט והוצג בדרך מבולבלת ולא אמינה במיוחד. אבל בסופו של דבר, המעלה של "מראה, מראה" זה שהוא רוצה ומכוון להיות סרט אגדה קלאסי לילדים, וכך התסריט שלו נראה. מהבדיחות, האווירה וכתיבת הדמויות. כל השעשוע והילדותיות הזו שהוכנסה לתסריט, גורמים לתסריט להיראות עגול ושלם יותר. 

ב"שלגיה והצייד" ניתן לפקפק בזה שיש בכלל תסריט. הרבה דברים קורים בסרט, הרבה סצינות יפיפיות, הבעיה היחידה ששום דבר לא קשור אחד לשני. זה נראה כמו אסופת סצינות לא מאוחדות ולא מגושרות, שנעשו ללא שום סיבה אמיתית. לעומת סרטו הנגדי, מנסה "שלגיה והצייד" בכל כוחו להיות סרט בוגר ואפל, עם קרבות אפים והתרחשויות מרשימות. אם באמת היה תסריט – ולא פשוט דף שכתוב עליו; "סצינה יפה כלשהי עם חיה" – זה לגמרי היה יכול להיות סרט כזה. אבל היעדר תסריט אמיתי – או קוהרנטי – גורם לסרט להיות צולע ולא מעניין, שממש כמו "פרומתימאוס", הוא בסך הכל ילדה יפה, אך ריקה וחלולה. 

אם אנחנו כבר עוסקים בתסריטי הסרטים, הייתי רוצה לדבר על הדמויות, שבסרט אחד היו מבריקות ובשני נוראיות. ב"מראה, מראה", הוא שומר על רוח המקור מהסיבה הפשוטה שהוא מתנהל וכתוב ומעוצב כמו אגדה לילדים, וכמו שאגדה לילדים צריכה להיראות. וכך גם הדמויות שלו הן דמויות מאגדה לילדים. דמויות צבעוניות – באמת ובתמים צבעוניות – ומשעשעות, הכתובות נהדר, שהתסריט מעצב אותן בחסד. איפה שהעלילה נראית מסורבלת ומקרטעת, הדמויות נראות איתנות ושהרבה מחשבה הושקעה בהם.  שלגיה היא שלגיה, חמודה ויפה ושוחרת שלום, המלכה היא רעה ואכזרית בדרכה הילדותית שלה, הגמדים משעשעים וטיפשיים, וכולם נמצאים שם בחיוך על הפנים, משרתים את המטרה נאמה- סרט שמבוסס על אגדת ילדים שהוא גם אגדת ילדים. גאוני. 

בדרך מאוד מוגשת וברורה, "שלגיה והצייד" נופל היכן ש"מראה, מראה" קם. הדמויות ב"שלגיה והצייד", וכמו הסרט עצמו, מנסים להיות בוגרים ורציניים, עם מבטים אטומים. וככה כותבים אותם התסריטאים – תסריטאים? -. אבל, בגלל שהתסריט והרעיון הכללי לא עובד, כך גם הדמויות לא עובדות. הן רדודות ולא מעניינות, הן מנסות להיות משהו שהן לא והן כתובות בצורה שפלה. שלגיה היא ממש לא שלגיה, היא אדישה בדרך מאוד מעצבנת – עוד מעט נגיע גם לזה -, הצייד מאיים, אבל הוא בסך הכל דמות של צייד לא מעניין במיוחד והמלכה היא קצת יותר מדי. אי האחידות של הדמויות והדרך הנוראית בהן הן כתובות, גורמות לסרט להיראות עוד יותר נוראי ממה שהוא, בשונה מ"מראה, מראה". 

אם אנחנו נוגעים בדמויות, השחקנים שמשחקים אותם היוו בכל אחד מהסרטים נפילה וירידה גם כן. שלגיה; לילי קולינס, השלגיה של "מראה, מראה", היא יפיפייה, בעלת עיניים גדולות ופנים נעימות. היא חייכנית וחמודה ומתאימה כמו כפפה לשלגיה הילדותית, האגדתית והמקסימונת ש"מראה, מראה" מנסה להציג. לעומתה, קירסטן סטיוארט, כברת בלה סוון – ? -, כוכבת "דמדומים", היא השלגיה ב"שלגיה והצייד". זה לא שאני חושב שקירסטן סטיוארט לא מתאימה לשחק את שלגיה, אני לא חושב שקירסטן סטיוארט מתאימה לשחק משהו. בכלל. אי-פעם. היא שחקנית נוראית בעלת פנים אדישות והבעה מטומטמת ואטומה. שלגיה היא בטוח לא. המלכה; ג'וליה רוברטס, כמו לילי קולינס, פשוט, בצורה מושלמת, מתאימה לאגדה ילדותית ומקסימה. היא המלכה הרעה בדרך מאוד משעשעת וכיפית, שלא שוכחת להציג גם את הצד הרע, בצורה מאופקת וצרכנית באותה נשימה. שרליז ת'רון בתור המלכה הרעה היא מצוינת גם כן. אבל אל בגלל שדמותה שווה משהו, אלא בגלל שהיא שחקנית נהדרת שיכולה לעשות כל תפקיד כמעט, לפי דעתי. היא מלכה רעה מאוד, היא אכזרית והמבטים שלה פשוט מצמררים. חבל שהמלכה שכתבו לה כל-כך נוראית. מלבד שלגיה והמלכה, יש כריס המסוורת' בתור הצייד, הוא סביר לגמרי וגם הוא מביט באכזריות בעולם. ב"מראה, מראה" יש ארמי האמר בתור נסיך, והוא מתאים לאווירת הסרט. היו גם שבעה גמדים, ב"שלגיה והצייד" הם היו לא מעניינים, וב"מראה, מראה" כן. זה בערך מסכם את כל ה"מלחמה" הזו בין שני הסרטים. אבל יש עוד היבט אחד, שבו "שלגיה והצייד" יכול להתעלות על יריבו. 

שני הסרטים שולטים בויזואלית ועיצוב אומנותי. ל"מראה, מראה" יש במאי ויזואלי מבריק, אחד בשם טארסם סינג. הוא כבר ביים יצירת מופת אחת ושמה "The Fall", ואת הגילטי-פלז'ר המנצח של שנה שעברה- "בני אלמוות". גם פה, טארסם ממש את חזונו הויזואלי, אבל בדרך שונה לגמרי מ"בני אלמוות". איפה שסרטו הקודם היה אכזרי ובוגר, הנוכחי הוא חמוד וילדותי. אבל ההברקות הויזואליות של טארסם, מעבר לכך שהוא במאי מצלמה ושחקנים בחסד גם בסרט הזה, הן דווקא בעיצוב האומנותי. ובדגש על עיצוב התלבושות של הדמויות; הכל מלא בצבעים, הכל ביזארי ולא אחיד,מעוצב בצורות משונות, וזה יוצר בגדים שהם ממתק לעיניים, שקשה להפסיק להסתכל עליהם. עיצוב העולם, כמו כל היבט בסרט, מעוצב כמו סרט אגדה לכל דבר, בין אם אלו הכרכרות, היערות או הטירה המקסימה. הכל אגדתי וילדותי ומעולה ויזואלית.

לעומת "מראה, מראה", לה יש במאי בעל ניסיון, ל"שלגיה והצייד" יש את רופרט סנסדרס, שזהו סרטו הראשון. אבל הוא במאי ויזואלי נהדר, ממש כמו טארסם. אולי הסרט כולו נעשה רק כתירוץ בשביל להציג את יכולות הבימוי שלו, כי כבר דיברתי רבות על היעדר התסריט. אבל הבימוי כן, והוא קיים מאוד. "שלגיה והצייד" הוא סרט כל-כך יפה, הוא מעוצב ביד אומן, בכל היבט ויזואלי; עיצוב החיות והיצורים עימם נפגשת שלגיה הוא מבריק ויפיפייה. הלוקיישנים נהדרים, בדגש על היער האפל. האפקטים מרשימים, וכולם משרתים את המטרה- הם אפלים. הכל מעוצב באפלה, בדרך מפחידה ומטרידה. אבל זה כל-כך יפה. זה סרט ויזואלי מופתי. אם מידת ההשקעה שהושקעה באפקטים, בלוקיישנים ובעיצוב האומנותי היו מושקעים גם בתסריט, זה היה יכול לצאת סרט נהדר. ועל זה אומר- חבל. מאוד. 

בסופו של דבר, לשני סרטי ה"שלגיה" הבעיות שלהם, אבל "שלגיה והצייד" נופל להרבה יותר בורות מאשר יריבו. הוא מנסה ללכת למקומות שהוא לא יכול ללכת אליהם, הוא לא מעניין, הוא יותר מדי והוא מכוון גבוה מדי. "מראה, מראה" הוא פשוט יותר, ילדותי יותר וחמוד וכיפי הרבה יותר. בסופו של יום, אני מתסכל באיזה סרט נהניתי יותר או איזה סרט איתגר אותי יותר. שניהם לא אתגרו אותי כלל, אך "מראה, מראה" היה הרבה יותר כיפי, והוא שרטט לי חיוך ענקי על הפנים בסופו. לכן, עם חייבים את זה, הוא המנצח שלי. 

("מראה, מראה") 

("שלגייה והצייד")